Welcome to Lab/Shul, an artist-driven, everybody-friendly, God-optional, pop up, experimental community for sacred Jewish gatherings based in NYC and reaching the world.

Blog

Backyard, for Now: Post Election Reflection from Amichai (Hebrew)

Stay tuned – English translation coming soon.

בינתיים בחצר האחורית: תגובה אישית לבחירתו של טראמפ

הרב עמיחי לאו-לביא

בליל הבחירות מצאתי את עצמי בחצר האחורית של הבית הגדול בעיר קולומבוס שבאוהיו, תחת עץ גדול ושמים גשומים. בתוך הבית, צמודים למסך, התקבצו כמה עשרות פעילות ופעילים מרחבי ארצות הברית. יחד, בשבוע המקדים ליום הבחירות, הלכנו מדלת לדלת, לעודד אנשים להצביע, ולהצביע למען שינוי, תיקון, ותקוה. שוחחנו עם מאות אנשים ונשים, חלקם במאור פנים ואופטימיות, חלקם טרקו דלתות בפנינו. פגשנו בהרבה עוני, מצוקה, וחרדה. היו לא מעט שהביעו שנאה עצומה להילארי קלינטון, מוזנת משקרים בתקשורת אבל גם מתדמיתה המורכבת. הרבה פחד מטראמפ. הרבה שעדיין, בכל זאת, לא החליטו מי מהשניים גרוע יותר. ובכל זאת היינו אופטימיים. עד לרגע האחרון בו נסגרו הקלפיות עוד עזרנו לאנשים לצאת ולקיים את חובתם הציבורית. האחרונה הייתה סוזן, בת 60, אלמנה, לבנה, קטועת רגל בכיסא גלגלים, בדירה קטנה בשיכון צדדי. היא זעמה על טראמפ ויחסו המזלזל בבעלי מוגבליות ושמחה כל כך שבאנו לעזור לה להגיע לקלפי ולהביע את קולה.

המסך הלך והאדים במהלך הלילה והאוירה הלכה וקדרה. התכוננו למסיבת נצחון. מגשי העוגות נותרו מיותמים.

בחצר האחורית היה שקט ואויר חורף נקי וגשם קל שבא והלך. מצאתי שם נחמה ועוד באו והצטרפו אלי, בשנים ושלושה, במעגל שנפתח, במסיבת ריקודים לשתי דקות, סביב אייפון של מישהי, 25 רוקדים לשיר של פרינס  לנסות לנער את המתח, לנסות לחייך. בחצר האחורית ולא מול המסך מצאתי דרך לחוות את הקורה, לסגת אל השיח הנדרש עכשיו של מה עכשיו, של הפנמה ושל אמת.

עמדתי עם טרייסי, מורה ומשוררת, בת ברוקלין ועודה גרה בה, ממנהיגות הקהילה השחורה בעיר הנלחמת על חייה. עמדנו זה מול זו, אוחזי ידיים, עין בעין, פנים אל פנים, בשקט, כמה דקות ארוכות. יחד יצרנו תפילה ובקשנו נחמה, סבלנות ואומץ. ״אנחנו עכשיו האמת, ואנחנו עכשיו הנצחון״ היא אמרה לי, עינים אל עיניים, כולן דומעות. ״אתה ואני עכשיו, זו האמת, זה היחד בו אנחנו מאמינים וכל שאר המסכים ומשחקי הכח – זו המציאות, אבל לא האמת. בוא נזכור את האמת הזאת ולאט לאט נרחיב את המעגל.״

זו התמונה אותה אני בוחר לזכור מהלילה הארוך הזה. שחורה ולבן, נוצריה ויהודי, סטרייטית וגאה, שונים, ביחד.

נפרדנו הבוקר בשדה התעופה בניו יורק הלומי חוסר שינה והלם אחרי טיסת שחר. כשנחתנו, חנה לידינו מטוסה הפרטי של הילארי, מיותם.  הנוסעים צילמו, שותקים. אחת הדיילות פרצה בבכי.

יש פחד אמיתי. הילדים שואלים שאלות פשוטות וקשות. מה יידרש מאנו? עם אילו אתגרים נתמודד עכשיו? מה מחיר המפנה הזה?

כל כך הרבה איומים וגידופים נאמרו בחודשים האחרונים כלפי כל כך הרבה מיושבי הארץ הזאת.  כל כך הרבה שנאה. כבר אתמול הותקפה אשה מוסלמית ברכבת תחתית בניו יורק וצלבי קרס הופיעו על חלונות ראוה בפילדפיה.

בשבוע לפני הבחירות חברתי עם עוד כמה קהילות וארגונים בין-דתיים לארגן התכנסות ביום שאחרי – יהא אשר יהא, לבוא יחד השירה, שיחה ותפילה משותפת.

כמה מאות התכנסו  אתמול ב3 אחרי הצהריים ברחבה שלפני השער הגדול בוושינגטון סקוור פארק. מנהיגי דת נוצריים, מוסלמים ויהודים ורבים מקהילותינו ועוד סקרנים רבים שהצטרפו. עמדנו במעגל צפוף, ללא הגברה, קשובים מאד.

11.9 מרגיש מאד כמו 9.11 אמרה אחת. הפחד מורגש ממש. מי אתנו? מי נגדנו? האם נרגיש בבטחון ברחובות? בבתים? בבתי התפילה ובבתי הספר?

הזכרתי את ליל הבדולח שחל ביום הזה ב1938.  בואו נאסוף את כל שברי הזכוכיות והאימה שזכרונותינו מביאים עם כל הלבבות השבורים שלנו היום – ונאחד, מן השבר, יחד אחד שלם יותר ואיתן. לא ניתן לקרות לזה שוב. עולם חסד יבנה.

סיפרתי על המפגש שלי עם טרייסי בחצר האחורית – מזמין את כולנו לשיחות עומק הרחק מהמסכים ומהחובות הציבוריות.  עין בעין – עמדו זרים יחדיו במעגל והביטו זה בעיני זה לכמה שניות של חסד.

קראתי לשיחות משותפות לא רק עם אלו מאתנו שחולקים דעות דומות אלא גם, ובמיוחד, עם אלו שאיננו מסכימים איתם. אלה שחוגגים היום את נצחונם. זה מסובך – איך לשמור על כבוד הדדי ואהבת זולת בתוך תגובות קשות של זלזול, בוז, ואיומי נקמה? אולי אנחנו מגזימים בחששות אבל לנשים,  ולהיספנים ושחוריחםֿ, וקהילת הלהט״ב, למיעוטים אתניים ומהגרים, לתומכי הפלות ואיכות הסביבה, למתנגדים בשימוש נרחב בנשק, לתומכים בשכר מינימום וזכויות אדם – ולכולנו הדוגלים בחופש התקשורת, בחירות האדם ובפלורליזם – לא צפויות שנים קלות, בלשון המעטה.

 סיפרתי על הקול שממעתי, לבד בחצר האחורית, קול שאמרה לי בשורת נחמה: אני עץ החיים, שורשי עמוקים באדמה הזאת, וענפיי מגיעים השמימה, ואני עתיקה יותר מכל הסיפורים האלה ואהיה עימך ועימכם עד קץ הימים, בחסד וברחמים. אתה חלק מהגזע וכולכם  עץ החיים – נטועים בי, שורשים וענפים מרובים ואיתנים, וכל הרוחות בעולם לא יזיזו אתנו ממקומנו. עץ חיים שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.  תרגישו את השורשים שלכם מחוברים לאדמה מכפות הרגליים, הזמנתי את הנוכחים במעגל. הרימו ידיים לשמים ותרגישו את הענפים משתרגים מעלה מעלה. חברו אצבעות וענפים – יהא אשר יהא – אנחנו לא לבד. יש יחד גם הוא קטן ומקומי יותר מכל המדינה העצומה הזאת על שלל פניה.

sfdrsfewferf

בימים בהם דפקנו על דלתות הבתים באוהיו שוחחנו עם אנשים בחצר הקדמית,  אם הייתה, או על מפתן הדלת, בקצרה. לעיתים רחוקות גלשה השיחה למימדי פנים אל פנים ודו שיח של עומק. לא ישבנו בחצר האחורית שלהם לדיבור ישיר על דאגות ותקוות ומה משותף למרות חילוקי הדרך.  אלה השיחות הדרושות בכל סכסוך, קטן כגדול, בכל הזמנה לשלום בית. את השיחות האלה בחצרות האחוריות שלנו עלינו לקיים עכשיו.  יש רצון להתחבא במערות, מתחת לשמיכות, עד יעבור זעם. זה בסדר לימים הראשונים של הלם. אבל לא לאורך זמן. יש פה הזדמנות. אולי תיקון עמוק יותר. לא כל מי שבחרו בו הם גברים לבנים זועמים. יש הרבה תסכול מהשלטון, מהפער בים עוזר ועוני, יש חרדה משינויים החברתיים, משויון מגדרי, מטשטוש גזע ודת, יש את התאוה האנושית המוכרת לפשוט יותר, גבולות ידועים, הישן והמוכר והידוע. אנו שבוחרים בזהויות מורכבות יותר, בהכלת האחר ובכבוד לכל איש ואישה הם מעבר לאמות המידה המקובלות על דורות קודמים שבחרו בזהויות ברורות כל כך — איך נכבד את האחר שעכשיו שולט בנו בבית הלבן, בסנאט ובקונגרס, בבית המשפט העליון? גסות הרוח, השטנה כלפי התבונה והמדע, האלימות המילולית, הרדידות. איך לא נאבד את הכבוד ההדדי ואת התקוה?

חשוב לזכור שהשיטה דפוקה. שרוב העם בחר בהילארי על על פי נתוני הבחירה הפופולארית ורק האלקטורים הם אלו שנתנו לו נצחון. האומה הזו חצויה בסוגיות יסוד ויש הרבה מקום לתיקון השיחה – והשיטה.

 במעגל שהלך והתרחב בפארק, שרנו, ברגש, את שירי המחאה המוכרים: אנחנו נתגבר, יהיה טוב. צרחנו כולנו יחד במשך 30 שניות, שאגת המון פראית וקמאית של זעם ותסכול. חלקנו מאות פרחים וביקשנו מהנוכחים להעביר אותם הלאה לזרים ברחוב, עם חיבוק. אהבת חינם.

אחר כך ישבנו במעגלים קטנים  של ארבעה,  יותר ממאה מאיתנו במרתף הכנסיה הסמוכה, לשעה של סבבי שיחה, חלוקת רגשות, חששות, תקוות.  כמו חצר אחורית, הרחק מניתוחי המצב ואינספור הפרשנויות – עין בעין, מקומי, הדדי, הצורך עכשיו במיכלים בטוחים של תמיכה והקשבה ומחויבות לעמוד יחדיו.

בשבת הקרובה נתכנס לתפילה ולאחריה, יחד עם חברים מהקהילה המוסלמית נתכנס למעגלי שיחה נוספים. ביחד נספר את ״לך לך״ פרשת השבוע על אבינו המשותף שידע איך לעזוב את המוכר והידוע וללכת את הארץ המובטחת של חזון ועתיד. לא נסתתר במערות. נתכנס בחצרות אחוריות ובבתי תפילה להיות היחד וללמוד איך לעמוד זקופים, איך לתקון, לתמוך, בעת צרה ובעת תיקון.  התחיל החורף.  העץ השילה כבר את עליה ואנו עטופים בצעיפים לקראת הקור אבל יודעים, זוכרים, מאמינים שלא לעד, ולא לבד, ויום אחד תופיע שוב הקשת.

הרב עמיחי לאו-לביא

11.10.16

ניו יורק