Sacred Wall, Now Everybody Friendly:
Reflections on 30 years of claiming change.
Amichai Lau-Lavie
January 31 2016
הנוסח העברי בתחתית העמוד
One summer night in 1986 I was dragged away and then detailed by Israeli soldiers and police at the Western Wall for participating in a co-ed ritual service. It was the eve of Tisha B’av, and a group of men and women from different liberal Jewish groups came together to chant the lamentations at the back of the parking lot of the Western Wall plaza. I was 17 years old, newly interested in what else Judaism had to offer me beyond the Orthodox version of my childhood. That night of Lamentations I understood the power of privilege, the fear of change, the dark side of religion and the the rage of righteous resistance.
One summer later, in 1987, I was back at the Western Wall plaza, a new paratrooper, standing in row with my platoon, bibles in one hand and guns in the other, swearing to defend my homeland.
Today I sit at home in New York, blessing the day on which the Israeli Government voted to dedicate a segment of the Wall as The Meeting Place of Israel – an egalitarian sacred space at Judaism’s most sacred site.
One summer day soon, I’ll take my kids there again and tell them about that impossible time I had to smuggle in prayer shawls through the security checkpoint, tricking the Israeli soldiers so that they would not have to obey the absurd laws that forbade women from wrapping themselves in ritual prayer shawls or read from or dance with Torah scrolls. What an honor it was to stand with the brave Women of the Wall on new moons, with men and women from all other world who came to pray, protest, believe, smuggle in prayers shawls and Torah scrolls, risk arrests and contempt, in belief that dignity, justice and progress will prevail.
Thirty years from now this equally hallowed prayer space will be as natural and legitimate a place to connect to Jewish roots and divine presence as its next-door older neighbor.
Transformation is possible. Change takes time. And courage. Blessed by the long perspective. Gratitude to all who worked so hard for so long to make this historic moment happen.
From her resting place above, I hope that Women of the Wall’s founder Bonna Devora Haberman is resting more at ease and peace, as she no doubt continues to bless us with the courage to continue working for dignity, justice and peace for all in this sacred city and cherished homeland to three religions, two nations, all genders, everything and everyone in Divine image, and less walls dividing us from our one shared foundation stone of hope.
כותל אחד: פתוח לכולן
שלושים שנות שינוי
בליל תשעה באב 1986 נגררתי ע״י שוטרי מג״ב מרחבת החניה של הכותל המערבי ועוכבתי לחקירה קצרה בשל עוון תפילה משותפת לגברים ונשים שהתקיימה בקצהו האחרון של מגרש החניה דאז – הרחק מהכותל עצמו, אבל קרוב מספיק לעורר זעם. זו הייתה אחת הפעולות הראשוונות אן אני לא טועה, שבה השתתפו נציגות ונציגים של זרמים יהודים ליברליים, עם נוכחות אמריקאית חזקה, בתפילה פומבית ושוויונית באזור הכותל. הייתי בן 17, בתחילת דרך החיפושים אחרי יהדות מכבדת ומחבקת את השונה ואת האחר, שויונית ויצירתית, ושונה מהאורתודקסיה בה גדלתי. אותו ליל קינות הבנתי לראשונה את עוצמתה של ברירת המחדל הדתית-פוליטית, את החרדה מהשונה והמשתנה, את צדדיה האפלים של הדת ואת הזעם הצודק לקראת תיקון אפליה וצרות עין
כעבור שנה, בקיץ 1987, חזרתי לרחבת הכותל, הפעם כצנחן טרי, עומד עם חברי לפלוגה בשורות ישרות לאור לפידים, יד אחת אוחזת בתנ״ך והשניה בנשק נשבעים למות על מזבח המולדת
היום אני יושב בביתי בניו יורק, מברך את היום בו הצביעו נציגי מדינת ישראל להקדיש את עזרת ישראל החדשה במתחם הקדוש לעם כולו, ובו תתקיים תפילה שויונית ללא מחיצות לכל דורש ודורשת
בקיץ הקרוב אני מקוה לשוב לעזרה החדשה עם ילדיי ולספר להם על הפעם ההיא, הבלתי נתפשת, שבה הברחתי טליתות לרחבת הכותל, דרך תחנות הבטחון ותחת אפיהם של החיילים והשוטרים שנאלצו למלא אחר החוק שאסר על תפילת נשים ציבורית,עם טלית וספר תורה, ברחבה הקדושה. כבוד גדול נפל בזכותי לעמוד עם נשים וגברים מרחבי העולם שהתעקשו למחות, מדי חדש בחדשו, בתפילה, שירה, מחאה נחרצת ואומץ רב, כולל גידופים ויריקות, מעצרים ותהליכים משפטיים. כל זאת מתוך אמונה מוחלטת בערכי הצדק, כבוד האדם, חידוש מסורות וקידושה, הנטועים עמוק בחיקה של היהדות
בעוד שלושים שנה, אם תרצה השם, תהיה עזרת ישראל קדושה ומקובלת על הכלל כאילו הייתה שם מעולם, זהה בחשיבותה ובאהבת הציבור הנוהר אליה, כאחותה הבכורה הניצבת, על שני אגפיה הנפרדים, לרגליו של אותו שריד קדוש של מקום השכינה. בראש ההר אותו תומך הכותל התקיים פעם טקס עברי קדוש שהיה קרוי ״תיקון גדול״ – ועתה מתמשך תהליך התיקון
התיקון אפשרי. ועימו ההתקדמות וההתחדשות המכבדת על ערכי העבר ואת צרכי היום. לוקח זמן לשינויים לחלחל ולהתעצב. אני מברך היום על פרספקטיבה צנועה יחסית של שלושים שנה, מוקיר תודה לכל העומלות והעומלים בשקידה ונחרצות וסבלנות ליצירת הפשרה ההיסטורית והחשובה הזאת, ומתפלל שירבה השלום על המחלוקת
ממקום מנוחתה תחת כנפי השכינה, יהי רצון ובונה דבורה הברמן, ממקימות ארגון נשות הכותל, ידידה יקרה, מוצאת עוד יותר מנוחה לנפשה, ויהי רצון שתמשיך לסייע לנו כשם שעשתה בחייה, לפעול ללא היסוס ולאות לצדק, כבוד ושלום בעיר הקדושה, ובארץ המקודשת לשלש דתות, שני לאומים, כל הזרמים וכל המינים, כולנו בצלם אלהים, עם פחות קירות וחומות המפרידים אותנו זה מזו ומאבן היסוד הקדושה המקודשת והמשותפת לכולנו והיא אבן התקוה
